החלטה בתיק בש"פ 7505/13

א.             ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (השופט קאפח) במ"ת 26512-10-13 מיום 4.11.13, שבגדרה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. עניינה של הפרשה סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הפקרה ועוד.

רקע

ב.             כנגד העורר, יליד 1976, הוגש כתב אישום (ביום 13.10.13, בת"פ 26565-10-13) המייחס לו עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן החוק), הפקרה אחרי פגיעה לפי סעיף 64א לפקודת התעבורה [נוסח חדש] והחזקת נכס החשוד כגנוב לפי סעיף 413 לחוק. כנטען בכתב האישום, העורר הוא תושב השטחים שאין בידו אישור כניסה לשטח מדינת ישראל. נטען, כי ביום 26.4.13 בסביבות השעה 00:45, נהג העורר בתל-אביב במהירות ברכב גנוב הנושא לוחית רישוי מזויפת, כשברכב כלי פריצה שונים וכן שתי לוחיות רישוי מזויפות. כנטען ניסה העורר להימלט משני מתנדבים שהבחינו בנהיגתו המסוכנת ואשר ביקשו ממנו לעצור בצד הדרך. בעוד הניידת דולקת אחריו, פנה העורר כנטען נגד כיוון התנועה והתנגש באמבולנס שפינה פצועים; בשל עוצמת ההתנגשות פגע ברכב אחר. כתוצאה מהתאונה נפצעו הנוסעים באמבולנס ואדם נוסף שנסע עם העורר, וכן הנוסע ברכב שבו פגע האמבולנס. כנאמר, נמלט העורר מזירת התאונה ללא הושטת עזרה לפצועים, וזאת אף שהיה עליו לדעת כי ישנם פצועים, נוכח התאונה הקשה. עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו (מ"ת 26512-10-13).

ג.              בדיון ביום 24.10.13 טענו הצדדים לקיומן של ראיות לכאורה. בית המשפט המחוזי דחה את התיק לעיון ולהחלטה במועד אחר, תוך מתן רשות לצדדים להשלים את טיעוניהם בכתב עד ליום 28.10.13 (השופט קאפח).

החלטת בית המשפט המחוזי

ד.             שלוש הן ההחלטות שניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 4.11.13. בהחלטה הראשונה נקבע, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית. צוין, כי שתי ראיות מרכזיות ניצבות זו מול זו: הראשונה, בדיקת ד.נ.א. שנלקחה מחלקה הפנימי של כרית האויר ברכב הגנוב, אשר קושרת את העורר לרכב בזמן התאונה, כאשר לטענת אנשי מקצוע אין סיכוי שדם או רוק יגיעו לבד הפנימי של כרית האויר בעודה מותקנת ובטרם נפתחה בעקבות תאונת דרכים. לשלמות התמונה יובהר, כי העורר הוא שוטף רכבים במוסך בחלחול. לטענתו, האדם שהביא את המכונית בה עסקינן לשטיפה, נהג להסליק סמים בסדק בכרית האויר. העורר תחב אצבעו לסדק, וכך נותרו שם שרידי ד.נ.א.. יצוין - ונשוב לכך - כי בחקירתו הוטח בפניו שנמצאה דגימה של דמו ברכב, כאשר בפועל דובר ברוק. אל ראיה זו מצטרפת צליעת העורר בתקופה הרלבנטית, העולה בקנה אחד עם תיאורו של הנמלט מהזירה על ידי מתנדב במשטרה, מר קיכלר. הראיה השניה, מנגד, זיהוי ודאי של אדם אחר (מחמוד עומר) כנהג הרכב על-ידי המתנדב קיכלר שהשתתף במרדף. באשר לטענה כי העורר שיקר בחקירתו בהסבירו כיצד יכול היה להגיע דמו לכרית הרכב, בעוד רוק הוא שנמצא, ציין בית המשפט כי העורר העלה "אפשרות במענה להטחה", ולא שיקר. בית המשפט קבע, כי מדובר "בראיה ניצחת (ראיית ה-ד.נ.א. - א"ר) מול טעות אנוש אפשרית, כאשר ל-ד.נ.א. מתווספת הצליעה. הסברי המשיב בדבר ממצאי ה-ד.נ.א. נשללים מכל וכל על ידי המומחים", וכי "סוגיית הזיהוי תבורר ותלובן במסגרת התיק העיקרי".

ה.       בהחלטה השניה אישר בית המשפט המחוזי כי עידכן את הצדדים שבמסגרת חומר הראיות שנמסר לו על-ידי המשיבה, היו גם פרפרזות לחומר מודיעיני, שעליהן צוין כי הועברו לידי הסניגור, ובהן עיין. עוד צוין, כי מאחר שהחומר אינו קביל, לא נזקק לו בית המשפט בהחלטתו.

ו.       בהחלטה השלישית, לאחר דיון שבמסגרתו טענו הצדדים בעניין הבקשה למעצר עד תום ההליכים, ושבו הבהיר בא כוח העורר כי הפרפרזות לא הועברו לידיו, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. צוין, כי לעורר עבר פלילי הכולל מאסר בן 15 חודשים, אשר ממנו השתחרר בחודש יוני 2009, בגין עבירות של כניסה למדינת ישראל שלא כחוק, קבלת רכב או חלקי רכב גנובים ונהיגה ללא רישיון. כן צוינו הרשעות נוספות מן השנים 2003 ו-2002, בין היתר בגין עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק, התחזות ושימוש במסמך מזויף, שבהן נדון למאסר (בחלק מהמקרים הופעלו מאסרים על תנאי). נקבע, כי לצד המסוכנות הנשקפת מהעורר, קיים גם חשש מובנה להימלטות מפני הדין.

הערר והדיון

ז.       כלפי החלטה זו הוגש (ביום 5.11.13) הערר הנוכחי, שבמסגרתו נטען, כי שגה בית המשפט קמא בקבעו שקיימות ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר ברובו חוזר על הטענות שהוצגו בבית המשפט המחוזי. נטען, כי בשום שלב בחקירה לא עומת העורר עם הימצאות הרוק על כרית האויר, והוא לא התבקש ליתן את גירסתו לדבר, ושלפיה לאחר שנחתך באצבעו מן הסדק בכרית האויר (אליו הכניס את אצבעו מאחר שחשד כי הוחבאו שם סמים), הכניס אצבעו לפיו וחזרה לאותו סדק. כן נטען למחדלי חקירה של המשטרה, שלא בדקה בפועל את גירסת העורר, ולא הציגה לאנשי המקצוע את הכרית המקורית כך שיוכלו לחוות דעתם להיתכנות הדבר. נטען, כי חוות דעת המומחה שהוגשה לוקה בחסר משמעותי, מאחר שאין בה התייחסות למקרה שבו גם השקית שעוטפת את כרית האויר פגומה, כך שחומר זר יוכל להגיע לבד הפנימי גם ללא פתיחת הכרית בזמן תאונה. כן נטען, כי ניתן למצוא חיזוק לגירסת העורר בתצהירו של מר ג'מאל אבו ריאן (מיום 22.10.13). עוד נטען, כי זיהויו של עומר מחמוד על ידי המתנדב קיכלר אינו מותיר מקום לספק, וכי כל אלה יחד מובילים לכרסום ראייתי היורד לשורש הענין. הוסף, כי אין כל משמעות או משקל להיות העורר תושב שטחים, וכי לעברו הפלילי אין רלבנטיות מקום שאין ראיות לכאורה. כן נטען, כי המידע המודיעיני - הלא קביל - שהגיע לשולחנו של בית המשפט המחוזי ללא ידיעתו של בא כוח העורר עד לדיון שלאחר קבלת ההחלטה הראשונה מיום 4.11.13, השפיע על קבלת הכרעה שלא לפי חומר הראיות - הקביל - שהיה לפניו. לסיום נטען, כי אף אם קיימות ראיות לכאוריות, חל בהן כרסום משמעותי המחייב בנסיבות העניין בחינתה של חלופת מעצר.

ח.      בדיון בפניי חזר בא כוח העורר - שלא הניח אבן לא הפוכה - על טענותיו שבכתובים; והטעים, כי משבית המשפט קמא נחשף לחומר מודיעיני בלתי קביל, עולה חשש שהחומר השפיע על הכרעתו. כן הוטעם, כי נוסעי הרכב האחרים שוחררו, ואין סיבה שדינם יהא שונה מזה של העורר. באת כוח המשיבה טענה, כי טענתו של העורר שהצליח להחדיר אצבעות אל כרית האויר, אינה הגיונית, ואינה עולה בקנה אחד עם עמדות המומחים. כן הודגש, שנמצאה דגימת ד.נ.א. של העורר אף בכוס שהיתה ליד מושב הנהג. לאלה מצטרפת צליעתו של העורר שזוהתה על ידי המתנדב קיכלר. הוסף, כי קיימת תשתית מוצקה גם בהתעלם מן החומר המודיעיני שאליו נחשף השופט קאפח. אשר לחלופת המעצר נטען, כי קיים חשש אמיתי להימלטות מן הדין, וכי נוכח עברו הפלילי של העורר אין מקום לשחרורו לחלופה. יצוין שבמענה לטענה כי נמצאה דגימת ד.נ.א. של העורר על הכוס טען בא כוח העורר, כי העורר לא נשאל על כך, ולא היתה לו הזדמנות להציג גירסתו בהקשר זה.

הכרעה

ט.      עיינתי בראיות שבתיק, וסבורני, כי בסופו של יום העולה מן המכלול הוא שישנן ראיות לכאורה להוכחת האישומים. כידוע, יש לבחון "תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, כלומר, אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 149-148, (1996) (הנשיא ברק)), ועוד יש לבחון, "אם מכלול הראיות שבתיק החקירה הוא כזה, שההרשעה או הזיכוי הם אך פונקציה של מידת האמון שהשופט בהליך הפלילי העיקרי יתן להם, כי אז קיים סיכוי סביר להוכחת האשמה" (שם, עמ' 149). לדעתי אלה נתקיימו.

י.       נראה כי ראיית ה-ד.נ.א., בהצטרף לחוות דעת אנשי מקצוע בדבר האפשרות לתחיבת אצבע לכרית האויר בטרם התאונה, מכריעה את הכף. ממצאי ד.נ.א. נמצאו במספר מקומות בחלק הפנימי של כרית האויר. הכרית, כמוסבר, מכוסה מעטפת קשיחה, וזו נמצאת תחת מכסה ההגה מפלסטיק. חוות דעת המומחה מר ראלף דיאמונד והודעתו של מר יקולב, מנהל המוסך המרכזי של חברת "קלייזר", מלמדות שחומר זר אינו יכול לחדור לכרית האויר, ואין ניתן להחדיר אצבע לתוכה. הוסבר ביתר פירוט, כי "כרית האויר סגורה ושמורה היטב מאחר שהיא מכילה כמות קטנה של חומר פירוטכני שפועל ברגע קריטי של תאונה על מנת לנפח את כרית האויר... גם בזמן תאונה והתפוצצות של כרית האויר, הכיסוי של הכרית אינו זז מהעיגון שלו, אלא נפתח קרע בכיסוי במרכז ההגה המאפשר לכרית להתפרס החוצה ולהתנפח" (חוות דעת המומחה דיאמונד מיום 9.10.13; ראו גם הודעת מר דיאמונד מיום 9.10.13, עמ' 2 והודעת מר יקולב מיום 8.10.13). הטענה כי למעשה הצליח העורר להחדיר את אצבעו מבעד לכיסוי ההגה (גם בהנחה שנקבל טענתו כי היה בו סדק), ואחר כך להחדיר אצבעו מבעד לכרית האויר ולהגיע לחלקה הפנימי של הכרית (הכרית בנויה כאקורדיון), אינה מתיישבת על פניו עם השכל הישר ועם הגיונם של דברים. בכל מאמציו של הסניגור המלומד, המשאלה כי נניח לטובת העורר שסיפור הכנסת האצבע לסדק לשם סמים הוא גירסה מתקבלת על הדעת, היא עניין רחוק מאוד. דגימת ד.נ.א. של העורר אותרה גם על שפתי כוס שנמצאה ליד מושב הנהג (חוות דעת המומחה מיום 13.5.13 עמ' 2, וראו גם הודעת פאדי טהה מיום 26.4.13, שלפיה נהג הרכב שתה ויסקי (עמ' 2, שורות 44-43)), ולזאת לא נשמע עד כה הסבר משכנע. יצוין בהקשר זה, בהתייחס לטענה כי לעורר לא ניתנה הזדמנות להגיב לכך, שחוות דעת המומחה היא חלק מחומר הראיות, העורר היה מודע לה ויכול היה לטעון בעניין. לאלה מצטרפות עדויות כי הנמלט מן הרכב צלע (ראו זכ"ד המתנדב קיכלר שאינו נושא תאריך, וכן זכ"ד רס"ר טופז מיום 3.5.13 אשר תיעד את החשוד ברכב הגנוב כפי שהוא נצפה במצלמות האבטחה), והנה, באותה תקופה היה גם העורר צולע (הודעה מיום 5.10.13, עמ' 2 שורות 39-36). לאמור מצטרפת הודעתו של בעל הרכב מושא הערר מיום 13.1.13, שמסר כי הרכב נגנב, וכי לא מסר אותו לשטיפה (זכ"ד רס"ר טופז מיום 6.10.13). לא אכחד, הזיהוי על-ידי מר קיכלר של אדם אחר כמי שנמלט מן הרכב מטיל צל מסוים על הראיות, אולם דומה שלמול הראיות האובייקטיביות שתוארו, אין מדובר בכרסום השומט את הבסיס תחת התשתית הראייתית. דינן של הטענות בהקשר זה, כמו גם טענות נוספות שבפי העורר לעניין הימצאות ד.נ.א, להתברר לעומקן בהליך העיקרי. בשלב זה ענייננו בקיומה של תשתית ראייתית לכאורית, וזו קיימת.

י"א.    אין בידי להיעתר לטענה כי משבית המשפט המחוזי נחשף לחומר מודיעיני בלתי קביל, היה בכך בנידון דידן כדי להשפיע על שיקוליו באופן המצדיק התערבות. בהקשרים דומים פסק בית משפט זה, כי אף במקרים שבהם נחשף בית המשפט למידע שאינו קביל, אין בעובדה זו לכשעצמה עילה לפסילתו, וכי "נדרשת חשיפה ל'מסה קריטית' של מידע בלתי קביל כדי למנוע משופט לישב בדין... חזקה היא, כי מקצועיותו של השופט מאפשרת לו לדון באובייקטיביות בעניינו של המערער, גם אם נחשף להליכים מקבילים המתנהלים בעניינו...והמבחן לעניין זה הוא, כבכל דיני הפסלות, החשש הממשי למשוא פנים..." (ע"פ 1550/11 אבסוב נ' מדינת ישראל (2011) (הנשיאה ביניש), פסקה 5; לעניין זה ראו גם החלטת הנשיא ברק בע"פ 6752/97 פרידמן נ' מדינת ישראל (1997), פסקה 7, כי רק במקרים חריגים, בהם מסת הראיות הלא קבילות רבה ביותר, יש בה כדי להכריע את מקצועיותו של בית המשפט.

י"ב.     אכן, מהותה של אותה "מסה קריטית" משתנה מעניין לעניין, והיא תלויה בנסיבות המקרה ובגורמים החיצוניים המתוספים למידע שאינו קביל עצמו, שיש בהם ללמד על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים (ע"פ 7759/09 ס.ק נ' מדינת ישראל (2009)). לא אאריך כאן דברים בשאלה אימתי בידי בית המשפט להידרש לחומר חסוי, מעבר ל"שגרה" שבכך במעצר לצרכי חקירה ("מעצר ימים") לפי סעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996. ככלל, כמובן, במעצר עד תום ההליכים ההנחה היא כי חומר החקירה גלוי וידוע לסניגוריה, ואולם לעניין עילות המעצר ניתן במקרים מתאימים, על פי הפסיקה, לעיין בחומר חסוי במעמד צד אחד, ובנסיבות אלה בית המשפט הוא מעין "סניגור לשעה" בדרך בה הוא מעיין בחומר שלא הוצג לנאשם (ראו בש"פ 58/10 מדינת ישראל נ' פלוני (2010), פסקה 4 להחלטת השופט עמית, והאסמכתאות שם).

י"ג.     בנידון דידן, לאחר עיון בחומר החקירה התרשמתי, כי יש בחומר הגלוי שהובא בתיק, ושאליו התייחסתי למעלה והתייחס בית המשפט קמא, ועיקרו הימצאות הד.נ.א. אך לא היא בלבד, כדי לבסס תשתית לכאורית, ועל כן אין באמור כדי להצדיק התערבות. ואולם, אין הדעת נוחה, שחומר בלתי קביל בנסיבות הועבר לעיון בית המשפט, וחזקה על הפרקליטות כי תרד לעומקה של תקלה ותפיק לקחיה.

י"ד.     כאמור תשתית ראיייתית קיימת; התנהגותו של העורר מצביעה לכאורה על מסוכנות גבוהה. בנסיבות אלה אין מקום לחלופה. לאחרונה נדרשה השופטת ארבל לשיקולי שחרור לחלופה בשטחי הרשות הפלסטינאית (בש"פ 6781/13 קונדוס נ' מדינת ישראל (4.11.13); וכעולה מהחלטה זו, יתכנו מקרי שחרור, והשיקולים הם אופי העבירות בנוסף לעצם השהיה הבלתי חוקית, העבר הפלילי ועוד. עוד ראו החלטתי בבש"פ 10418/08 טלאלקה נ' מדינת ישראל (2008)). השיקולים במקרה דנא פועלים - כך חוששני - כנגד שקילת חלופה. השילוב בין מאסריו הקודמים של העורר ומסוכנותו מכוח המקרה דנא, כמו גם החשש האינהרנטי כי לא יתייצב למשפטו, אינם מצדיקים, בבחננו את המעשה והעושה, לפנות לחלופה, מה גם שבעברו של העורר חמש הרשעות ובהן שלוש הכוללות שימוש במסמך מזויף והתחזות כאדם אחר, בנוסף לעבירות רכוש. המעצר מתישב איפוא עם השכל הישר.

ט"ו.     אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.